היום ביקרתי באחד התאגידים הגדולים בישראל. בחלל העצום ישבו אנשים בדומייה מקפיאה, איש איש בבועת מסכו, ולמרות שלא היו מחיצות פיסיות, הם היו מנותקים לחלוטין זה מזה. חשבתי על החותרים הכבולים בשלשלאות בספינות המלחמה הרומיות.
בעולם שכולו קיצורי דרך ותיקשור זמזמני בלתי-פוסק, עמדתי מצומררת מול הוכחת הבדידות.
"הלו, אתם שומעים אותי?"
לו הייתי יכולה, הייתי נעמדת על אחד השולחנות ומשמיעה להם את שירה של אדל "הלו". אחר כך הייתי הופכת את השולחן.
"זה לא סוד שהזמן אוזל לשנינו," אדל שרה בקולה היפהפה והצלול עד כאב. למעלה ממיליארד ושבע מאות מיליון צפיות יש ביו-טיוב לשיר שלה. מה זה אומר עלינו? שלמרות הוואטסאפ והמיסרונים ואינסוף קורי העכביש האינטרנטיים שמחברים בינינו, אנחנו מתחננים לקשר אמיתי? למגע אנושי?
שנדע למחול, כמו שמבקשת אדל. שנדע תמיד לקרוא למישהו, שלא נפסיק להשמיע את קולנו, בתקווה שבצד האחר יש גם מי שמקשיב.
